''לא הפכתי ממש ישראלית אבל אני בין לבין''

בגיל 15, עזבה סשה קולפקוב את סנט פטסבורג הרחוקה, השאירה מאחור הורים, אחות קטנה, חבר, חברים ועולם מלא, עלתה לבדה לישראל והתקבלה בזרועות פתוחות בכפר הירוק ברמת השרון. מזג אוויר שונה, שפה אחרת ומנהגים מזרח תיכונים- ישראלים על תרבותם הפתוחה, טווסים מקפצים, שהם חלק משגרת בית הספר והכפר, קיבלו את פניה. מאז היא חיה בכפר, מאות אלפי קילומטר מהמקום בו נולדה וגדלה. אחריה, עשו את כל הדרך מרוסיה הקרה, גם אחותה והוריה. היום סשה היא כבר תלמידת כיתה י״ב בכפר הירוק בתכנית נעל״ה - תכנית לילדים שבאים לארץ ללמוד בלי ההורים. 

איך הכינו אותך נעל"ה לכניסה לישראל וכיצד קיבלו אותך בכפר הירוק?

״בגיל 15 לא הייתי רצינית, לא ידעתי מה מחכה לי, מה זה בית הספר הזה ואיך אתחבר לאנשים, אבל קיבלו אותי בכפר הירוק ממש טוב, ואז התחלתי להכיר אנשים, היו נחמדים אליי. הכניסו אותי לכיתה שכולם עולים מנעל״ה בכפר הירוק, כולם מברית המועצות. התחלנו ללמוד שפה ביחד. למדנו 20 שעות בשבוע, זה היה קשה וגם קצת משעמם אבל אחרי שנה ידענו לדבר ולכתוב ולקרוא בסדר גמור, שזה ממש מהר כי היו מלא שעות לימוד. לפני שנתיים, החליטו ההורים שלי לעלות בעקבותיי, ואחותי בת ה- 13 הצטרפה גם היא ללמוד ולגור בכפר הירוק בפנימיה כמוני אבל היא הצטרפה לכיתה רגילה. בגלל שאין בגיל שלה פרויקט נעל״ה, אז הכניסו אותה לכיתה רגילה. תוך שנה היא מדברת עברית כמוני, אפילו יותר טוב והיא ממש מרוצה. גם אני ממש מרוצה. פנימייה זה מדהים. לא תמיד זה קל. לפעמים לא מסתדרים עם אנשים בחדר, כי זה 4 בנות בחדר, אבל בסך הכל זה כיף ונהיינו חברים הכי טובים, עם הזמן נהייתי מאוד עצמאית".

לראיון המלא מתוך קול ברמה - לחצו כאן